הבונד: קו המים של שנגחאי לאורך השנים

מגדת נהר לחזית של עיר נמל

השם הסיני וַייטָאן (外滩) פירושו "הגדה החיצונית". המילה האנגלית Bund הגיעה לשנגחאי דרך שפת המסחר הבריטית בדרום אסיה, ושימשה לתיאור סוללה או רציף לאורך המים. לפני שהמקום נעשה לכתובת מוכרת בעולם, הייתה זו גדת עבודה נמוכה על הגדה המערבית של נהר חואנגפו, מחוץ לעיר הסינית המוקפת חומה.

שנגחאי נפתחה לסחר זר ב־1843, אחרי מלחמת האופיום הראשונה וחוזה נאנג'ינג. זמן קצר אחר כך הוקמה סמוך לנהר התיישבות בריטית; ב־1863 היא התאחדה עם ההתיישבות האמריקאית והפכה למושבה הבינלאומית. רציפים, מחסנים, חברות מסחר וקונסוליות התקבצו ליד המים, מפני שהחואנגפו חיבר את שנגחאי לאגן היאנגצה ולים.

חשוב לזכור את נקודת המוצא הזאת. עלייתו של הבונד הייתה קשורה למערכת החוזים הלא־שוויוניים ולכוח האקס־טריטוריאלי הזר, ולא רק לאדריכלות זוהרת. בה בעת, סוחרים, מתווכים, בנקאים, פועלים ומהגרים סינים עזרו לבנות כאן עיר מסוג חדש. כבר מראשיתו ביטא קו המים גם את הקשרים הגלובליים של שנגחאי וגם את אי־השוויון החריף שעליו נשענו.

קו הרקיע של הכסף, משנות ה־1890 עד שנות ה־1930

מבני העץ והלבנים המוקדמים פינו בהדרגה את מקומם לחזיתות האבן המונומנטליות שנראות כיום. בראשית המאה העשרים היה הבונד לאחד הרחובות הפיננסיים החשובים במזרח אסיה. בנקים, חברות ביטוח, חברות ספנות ומערכות עיתונים התחרו על מגרשים בולטים ועל מטות מרשימים יותר ויותר.

התוצאה אינה סגנון אדריכלי אחד, אלא היסטוריה דחוסה של סגנונות: עמודים נאו־קלאסיים, כיפות בארוקיות, פרטים גותיים, מבנה ברוח אסכולת שיקגו וגאומטריה של אר דקו. בניין HSBC לשעבר מ־1923, בית המכס מ־1927, בית ששון מ־1929 ובניין בנק סין מ־1937 הופכים הליכה קצרה לציר זמן בנוי באבן.

כדאי להביט מעבר לסימטריה ולזהות את סימני הטכנולוגיה המשתנה: שלדי פלדה אפשרו לבנות משרדים גבוהים יותר, מעליות שינו את ערכן של הקומות העליונות, ותאורה חשמלית ושעונים קבעו את קצב העסקים. שעון בית המכס, שצלצוליו עדיין נשמעים מעל הנהר, היה גם ציון דרך עירוני וגם תזכורת לכך שהמסחר פועל לפי זמן מדויק.

• 1923 — המטה החדש של HSBC נפתח.
• 1927 — בית המכס הנוכחי ומגדל השעון שלו מושלמים.
• 1929 — בית ששון ומלון קתאי נפתחים בפינת דרך נאנג'ינג.
• 1937 — בניין בנק סין משלים את המקטע המוכר ביותר בקו הרקיע.

מלון השלום: בניין אחד, כמה גרסאות של שנגחאי

בפינת הבונד ודרך נאנג'ינג המזרחית ניצב הבניין בעל פירמידת הנחושת הירוקה — בית ששון, שבו שוכן כיום מלון פיירמונט פיס. הבניין הוקם בידי איש העסקים הבריטי־יהודי יליד עיראק סר ויקטור ששון, ונפתח ב־1929 עם משרדים בקומות התחתונות ומלון קתאי המפואר מעליהם. שלד הפלדה, מעטפת הגרניט וחללי הפנים הגאומטריים הפכו אותו לאחד מסמלי האר דקו הגדולים של שנגחאי.

המלון תוכנן להיות הרבה יותר ממקום לינה. הסוויטות המעוצבות לפי מדינות, חדרי הגג, המסעדות, הנשפים והמוזיקה החיה הפכו אותו לתיאטרון החברתי של שנגחאי בשנות השלושים. הזוהר היה אמיתי, אבל גם בררני: מלון קתאי עמד בפסגת עיר שבה עושר קוסמופוליטי התקיים לצד זכויות יתר קולוניאליות, מלחמה, עקירה ועוני עמוק.

ב־1956 עבר הבניין לבעלות המדינה וקיבל את השם מלון השלום. כך נפתח פרק חדש. תזמורת הג'אז הוותיקה, שהוקמה ב־1980 בידי מוזיקאים מנוסים, הפכה את הג'אז של שנגחאי שלפני המלחמה לחלק חי מזהות המלון ולא למוצג מוזיאוני. הצליל נעשה מזוהה עם המקום כמעט כמו הגג הירוק.

בין 2007 ל־2010 עבר הבניין פרויקט שימור גדול. תוספות מאוחרות הוסרו, חללים היסטוריים שוחזרו ומערכות של מלון מודרני שולבו במרקם המוגן. ב־2010 הוא נפתח מחדש כמלון פיירמונט פיס. התוצאה לוכדת את הסיפור הרחב של הבונד: שנגחאי משתמשת שוב ושוב בעבר שלה, משנה את משמעותו בלי למחוק אותו לגמרי.

כשעוצרים כאן, כדאי להביט למעלה לפני שמביטים אל הגדה השנייה. פירמידת הנחושת המחומצנת, טורי החלונות האנכיים ובסיס האבן המאופק מסבירים מדוע המלון שומר על נוכחות גם מול מגדלי פודונג. בתוך הבניין, מוזיאון השלום הקטן מספר את תולדות המלון בעזרת חפצים ותצלומים; תנאי הכניסה והסיורים עשויים להשתנות, ולכן כדאי לבדוק מראש מול המלון.

• 1929 — נפתח כבית ששון, עם מלון קתאי בקומות העליונות.
• 1956 — הופך למלון השלום שבבעלות המדינה.
• 1980 — מוזיקאים ותיקים מקימים את תזמורת הג'אז המזוהה עם המלון.
• 2007–2010 — שיקום מקיף מכין את ציון הדרך לפרק הבא בחייו.

מלחמה, מהפכה ושימושים חדשים

החזיתות המלוטשות לא הגנו על הבונד מפני המאה העשרים. המלחמה הגיעה לשנגחאי ב־1937, וב־1941 כבשו הכוחות היפניים גם את המושבה הבינלאומית. הממשל הזר בה הסתיים רשמית ב־1943, ובכך נסגרה המערכת הפוליטית שיצרה את מעמדו החריג של הבונד.

אחרי הקמת הרפובליקה העממית ב־1949, רבים מהבנקים והמטות העסקיים לשעבר הפכו למשרדי ממשלה או למוסדות ממלכתיים. בניינים שנועדו להציג לראווה הון פרטי הותאמו לעיר סוציאליסטית. השימושים השתנו, החזיתות התיישנו ומרכז הכובד הפיננסי עבר למקומות אחרים, אבל קו המים נותר אחד הדימויים המזוהים ביותר עם שנגחאי.

קו מים היסטורי מול קו רקיע חדש

המראה השתנה באופן מכריע אחרי 1990, כאשר פודונג נבחרה להוביל את מדיניות הרפורמות והפתיחות של סין. שדות, רציפים ושכונות נמוכות מעבר לחואנגפו פינו את מקומם לרובע הפיננסי לוג'יאדזווי. מגדל פנינת המזרח, מגדל ג'ין מאו, המרכז הפיננסי העולמי ומגדל שנגחאי יצרו קו רקיע חדש ממש מול הישן.

הניגוד הפך במהירות לתמונת החתימה של שנגחאי: אבן וזיכרון בגדה המערבית, זכוכית ושאיפה אנכית במזרחית. אבל היחסים מעניינים יותר מ"ישן מול חדש". שתי הגדות נבנו כדי להקרין ביטחון פיננסי — כל אחת בעידן פוליטי אחר ובשפה אדריכלית שונה.

גם הטיילת עצמה נבנתה מחדש. פרויקט גדול בשנות התשעים הרחיב את הכביש וחיזק את ההגנה מפני הצפות. בין 2007 ל־2010 הועברה התנועה העוברת למנהרה דו־מפלסית, הכביש העילי הוצר ומרחב נוסף ליד הנהר הוחזר להולכי הרגל. קו המים המחודש נפתח זמן קצר לפני אקספו שנגחאי 2010.

איך לקרוא את הבונד היום

לכו לאט והשתמשו ברחובות החוצים כפרקים. בדרך נאנג'ינג המזרחית, מלון השלום מסמן את המפגש בין תיירות, מסחר וזיכרון. סביב דרך האנקואו ודרך פוג'ואו, הבנקים ובתי המסחר לשעבר חושפים את המנגנון של הרובע הפיננסי הישן. בקצה הצפוני, פארק חואנגפו והמפגש בין נחל סוג'ואו לנהר חואנגפו פותחים את הסיפור לעבר האדמות המוקדמות ביותר של המושבה הבינלאומית.

הבונד אינו תפאורה אירופית קפואה וגם לא סמל פשוט של סין המודרנית. זהו נוף עירוני סיני שנוצר מתוך פתיחה כפויה, מסחר בינלאומי, עבודה מקומית, סכסוך, שימוש מחדש בידי המדינה, שימור וחיים ציבוריים המוניים. המבט הטוב ביותר אינו רק אל מעבר לנהר. הסתובבו: החזיתות שמאחוריכם מראות כיצד שנגחאי בילתה כמעט מאתיים שנה בספיגת כוחות חיצוניים ובהפיכתם לדבר מה שהוא בבירור שלה.